בראשי חדשים וכחגים השונים (פרט לחנוכה ופורים) אומרים "יעלה ויבוא" בשמונה עשרה. ימים אלה אומרים "יעלה ויבוא" גם בברכת המזון. הוא הדין לחולו של מועד.
תמצית תוכנה של התפילה היא כי בימי הרצון של החגים זוכר השם יתברך אותנו, את כל עם ישראל ואת עיר הקודש ירושלים, לחן ולחסד ולרחמים.
התפילה פותחת בשמונה ביטויים שמשמעותם קבלת תפילתנו ייעלה. יבוא, יגיע. ייראה, יירצה, ישמע, יפקד ויזכר). כל אחד מהביטויים הללו מהווה עליה לגבי הקודם וביטוי נשגב יותר של הקירבה בינינו ובין ה'. לדברי הגאון מווילנה מהווים שמונת הביטויים הללו שמונה שלבים, אותם חייבות תפילותינו לעבור, עד שהן מגיעות לה' יתברך אשר שכינתו שוכנת מעל לשבעת הרקיעים (אגב, לספרה שמונה משמעות מיוחדת בחיים היהודיים : די אם נזכור את ברית המילה הנכרתת בשמונה, את שמיני עצרת, וחג החנוכה הנמשך שמונה ימים).
אכן, היו זמנים, בזמן שבית המקדש היה קיים כאשר
לדברי רש"י בפירושו על מסכת שבת. מהווה תפילת "יעלה ויבוא" בקשה לבנייתו מחדש של בית המקדש. בימי חג ומועד טבעי הדבר שאנו מרגישים בחסרונו של "הבית הגדול והקדוש", אשר העבודה בו בימים אלה היתה מרשימה במיוחד ומעוררת התלהבות יתירה. לכן אנו מתפללים אל השם יתברך במיוחד בימים אלה, שיחזיר לנו את בית המקדש על מכונו.
זו גם הסיבה למקום המיוחד, אותו תופסת תפילת "יעלה ויבוא" בסדר תפילות החג שלנו. בשלוש רגלים ובראש השנה ויום-הכיפורים אנו אומרים אותה בשמונה-עשרה, מיד אחרי "אתה בחרתנו". כראש חודש ובחול המועד באה תפילת "יעלה ויבוא" בתוך תפילת "רצה", בה אנו מבקשים להשיב את העבודה לדביר קודשו, הלא הוא בית המקדש. שייבנה במהרה בימינו על ידי מי שמחזיר את שכינתו לציון. כברכת המזון באה "יעלה ויבוא" לפני "ובנה ירושלים עיר הקודש".
בימים קדומים כללה העבודה בבית המקדש גם תקיעה בחצוצרות. כאשר תקעו בחצוצרות. בעת הקרבת הקרבנות. בראשי חדשים ובימי החג ומועד. צלצל הדבר באזני העם בקריאה לתשובה. בדיוק כמו תקיעת השופר בראש השנה. וזה שאמר הכתוב: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, ותקעתם בחצוצרות…" ומסיים "והיה לכם לזכרון לפני ה'…". חז"ל כבר אמרו בהקשר לזה, כי תפילת "יעלה ויבוא" כאילו באה במקום תקיעת החצוצרות בבית המקדש.
