מלאכת המשכן. זהו הנושא אותו אנו קוראים מזה כמה שבועות. ציווי הבניה, הוראות העשיה ובניית המשכן על תילו.
פרשת 'ויקהל' פותחת בדרשתו של משה רבנו בה הוא מספר על הוראותיו האחרונות של הקדוש-ברוך-הוא בנוגע לבניית המשכן. הוא פותח בדרמטיות: "ששת ימים מעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש. . . לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" – ורק ,לאחר הקדמה זו הוא מתפנה להודיע על אודות מלאכת המשכן.
וכבר עמדו על כך חכמים : מה רצה משה ללמדינו בזאת? ועוד: וכי אין זו חזרה על הידוע מכבר? הן עוד בעשרת-הדברות נודענו על שמירת השבת, כנאמר: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום השביעי…"?
לא להזיע
אין זאת, אלא שמשה מיסב את תשומת לבנו ומעוררנו על שאר ימות השבוע:
"ששת ימים תעשה מלאכה" – "תעשה", כעבודה הנעשית מאליה. הוא אינו חוזר על נאמר בעשרת-הדברות. כאן ההדגשה היא על "ימות השבוע". כיצד עלינו להתייחס לעבודת ימי החול. "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" – אומרות עשרת-הדברות. מטרת שמירת שבת היא לעורר את הכרתנו בבורא העולם ומנהיגו. הכרה זו חייבת לעמוד מול עיניו של היהודי לא רק בשבת אלא אף בכל יום. זאת מצווה משה את בני ישראלי גם כאשר היהודי עוסק בעניני חול – לפרנסתו, עליו לראות בעבודתו לא מקור חיים העומד על "כוחי ועוצם ידי", אלא קיום בקשתו של הקב"ה והכנת "כלי" – בו יתן ה' את ברכתו. עבודה שכזו ותעשה" – מאליה, שהרי האדם לא משקיע בה את ראשו ומרצו.
להרגיש את השבת בכל השבוע, זהו אכן דבר נחמד שדומה והכל חפצים בו, אלא שקצת קשה לקיים את הדברים בפועל. "אם לא אשקיע עצמי ב'ביזנס', מנין לי הכסף?" – יטען ראובן, ויחרה יוסיף אחריו שמעון: "כסף לא נופל מהשמים, האמן לי,"…
על כן אנו זוכים לייעוץ מאת הקב"ה: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" – כאשר לא נכניס את האש והלהט והמרץ בעניני הפרנסה, אלא ננווט אותם לעניני קדושה, כאן יסתמו טענותיו של ראובן ואף שמעון יחזור בו מדבריו. ערך הכסף ירד בעיניהם והשבת תשכון בביתם כל ימות השבוע.
הכנה מתאימה
עתה, אחר שהבנו שציווי זה מלמדינו כיצד יש לנהל את ה'ביזנס' (ואינו משמש כחזרה גרידא על הנאמר בעשרת-הדברות), נותר לנו רק לעמוד על הנקודה הראשונה אותה הזכרנו: כיצד "נכנס" כל העניין בפרשת המשכן?
ביאור הדברים: כאשר נצעד בעקבות ציוני דרך אלו ונפנה את מרצנו ותשוקתנו מן הכסף והרדיפה אחריו, יהיו חיינו עם הזולת מאוחדים ונחמדים יותר. הכסף הוא הגורם "מספר אחד" לפירוד וריב, הוא מפריד בין חברים וגוזר משפחות לגזרים. רק כאשר ה"אש" והלהט אחר הממון לא יהיו כל כך חזקים נוכל להגיע לאחדות אמיתית. זוהי ההכנה הטובה ביותר לבניית בית-המקדש, שאף הוא ענינו – אחדות.
כולם כאחד
כך מצאנו במלאכת המשכן. משה בדבריו מודיע: "ראו, קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה . . ואהליאב בן-אחיסמך למטה דן ; מילא אותם חכמת לב . . עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות". משה רבינו מדגיש לבני-ישראל, שדווקא בצלאל ואהליהב יעמדו בראש כל חכמי הלב אשר יעסקו במלאכת המשכן.
בצלאל היה ממשפחה מיוחסת משבט יהודה – מגדולי השבטים, ונכדה של מרים הנביאה, אחות משה. לעומתו, אהליאב – ללא יחוס, משבט דן, מבני השפחות הירודים שבשבטים.
וכאן רואים אנו דבר מופלא: שניהם כאחד ניצחו על מלאכת הבנייה, ככתוב; "עשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם-לב . . את כל מלאכת עבודת הקודש". רק כאשר כולם שווים, כאשר שוררת אחדות אמיתית אז יכול להבנות בית אשר ישמש ל'כבוד ה' ".
האחדות היא תנאי בל-יעבור בבנין המשכן ובית-המקדש, וככל שנוסיף בה ובאהבת-ישראל נקרב יותר את בנית המקדש השלישי, במהרה בימינו, אמן.
