הלוח העברי מיוסד בעיקרו על תנועת הלבנה. ראש החודש נקבע ביום מולד הירח או בסמוך לו. את הופעת הלבנה מציינים בברכה מיוחדת הנקראת קידוש לבנה, דבר שמזכיר את "קידוש החודש" שמציין את תחילת החודש.
מתחילים לברך את הלבנה כאשר היא נראית בבירור וזריחתה ניכרת על פני הקרקע – דהיינו לאחר שבעת ימים לפי מנהג הספרדים והחסידים, או שלושה ימים לפי מנהג אשכנז – ועד לאמצע החודש (כפי שמצוין בלוחות חשנה), שהוא הזמן בו הלבנה מתחילה להתמעט ואורח נחלש.
חכמינו זכרונם לברכה ראו בחידושו של הירח סמל לגורלו של עם ישראל, שלמרות שעברו עליו במשך הדורות סבל ויסורים וכאילו נדמה כי חס וחלילה הוא מתמעט והולך, הנה שוב כאילו הכל נולד מחדש ; העם מחדש את כוחותיו, מתעצם ומופיע בצביונו המיוחד. רעיון זה מוצא את ביטויו בברכת הלבנה: "וללבנה אמר שתתחדש תפארת לעמוסי בטן (עם ישראל הנשואים כביכול בחיק השם) שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו".
מברכים על הלבנה רק בלילה כדי שיהיה ניתן להנות מאורה. משתדלים לברך במוצאי שבת כששרויים בשמחה, מבושמים מריחה של השבת ולבושים בבגדים נאים. מסיבה זו מקדשים את הלבנה רק במוצאי תשעה באב למרות שהדבר אפשרי גם מקודם, כדי לא לברך את הלבנה כשנמצאים בעצב. מחכים גם עד מוצאי יום-הכיפורים כי עד אז האנשים חשים את אימת יום הדין ואין השמחה שורה בציבור. אולם בכל מקרה לא ממתינים לשם כך מעבר לעשירי בחודש, בפרט בימי החורף, שמא יהיו לילות מעוננים שיסתירו על הלבנה ותימנע הברכה לגמרי. לכתחילה נוהגים לקדש את הלבנה בחצר בית הכנסת או ברחוב תחת כיפת השמים ולא תחת קורת גג, כאילו יוצאים לקראת המלך. היות שבדרך כלל חשוך בחוץ מובא קטע זה בסידורים באותיות גדולות, להקל על הקריאה (וכן נקבעו לוחות גדולים בחצרות כמה מבתי-הכנסת ובהם נוסח הברכה) ומכאן התפתח הניב המציין אותיות גדולות – "אותיות של קידוש לבנה". נשים אינן מקדשות את הלבנה. נוהגים לקדש את הלבנה ברוב עם ולפחות בעשרה.
עיקר ברכת הלבנה בא לסמל שכל מציאות הלבנה היא כדי "להאיר על הארץ", ובכל פעם שהיא מתחילה להאיר כאילו היא נבראת מחדש. לקידוש לבנה נודעת חשיבות רבה בקרב מנהגי ישראל, עד שחז"ל אמרו "כל המברך על החודש בזמנו, כאילו מקבל פני שכינה".
