כשנסתלק אדמו"ר מהר"ש (רבי שמואל) מליובאוויטש, היה בנו הרש"ב (רבי שלום-דובער) כבן עשרים ושתיים. פטירת האב השפיעה עמוקות על הבן. תקופה ארוכה סירב ליטול לידיו את שרביט ההנהגה.
בתחילה סירב לקבל חסידים ל'יחידות', אף שניאות לומר מאמרי חסידות ברבים, כמנהג נשיאי חב"ד. רק בחלוף כעשר שנים קיבל עליו את ההנהגה באופן רשמי ומלא.
אלה היו שנים קשות לחסידי ליובאוויטש. וכאשר קיבל עליו הרש"ב את ההנהגה, הייתה השמחה גדולה ועצומה. מכל הערים והעיירות נהרו המוני חסידים לליובאוויטש.
בין הבאים היה גם חסיד, מלמד ב'חדר' מאוללה ושמו ר' חיים. בדרכו לליובאוויטש נאלץ ר' חיים לשבות שבת בוויטבסק. הוא התארח בבית חברו, שאף הוא היה מלמד.
– "מה ראית לנסוע דווקא לליובאוויטש?", שאל המלמד מוויטבסק את חברו מאוללה.
– "בשבילי הוא רבי לא מהיום. כבר כשהיה בן שלוש זכיתי ללמוד ממנו הנהגה של חסיד מהי, ולשמוע מפיו הקדוש דברי חסידות", ענה ר' חיים.
– "למה כוונתך?", הסתקרן המארח.
– "הסכת ושמע", השיב ר' חיים והחל לספר:
ובכן, הדבר אירע לפני כמעט שלושים שנה, כאשר על כס נשיאות חב"ד ישב עוד רבנו ה'צמח צדק'. נסעתי פעם אחת עם אחד מחבריי מאוללה אל הרבי. במוצאי שבת, לאחר תפילת ערבית, המתנו חברי ואני ליד חדרו של הרבי, כדי להיכנס ל'יחידות'.
באותה שעה שהו בתוך הקודש הרבי ובנו (המהר"ש) ושוחחו זה עם זה. שמענו את קולותיהם, אך לא את תוכן הדברים. החדר שבו המתנו ל'יחידות' היה אפלולי ורק האש מהתנור המוסק שבקצה החדר הפיצה בו אור קלוש.
לפתע הבחנו בשני נכדיו של הרבי משחקים זה עם זה. בגלל האפלולית ראינו אותם אבל הם לא יכלו להבחין בנו. הצעיר שבהם (שלום-דובער), הוא הרבי כעת, היה אז כבן שלוש. אחיו, זלמן-אהרון, היה כבן חמש. "הבה נשחק ברבי וחסיד", אמרו זה לזה.
זלמן-אהרון היה המבוגר בהם ועל-כן נבחר להיות ה'רבי'. הוא התיישב על כורסה שהם גררו לשם. האח הצעיר שיחק 'חסיד'. הוא עמד במרחק-מה מה'רבי'. ה'חסיד' בן השלוש תיקן את פאותיו, סידר את כובעו, מישש בכפתורי בגדו, ופסע לעבר ה'רבי' בצעדים מדודים ובהרכנת ראש.
– "רבי, תן לי דרך-תשובה!", ביקש ה'חסיד'.
– "למד תניא וראשית-חכמה", ענה ה'רבי'.
ה'חסיד' פסע לאחוריו בריאת-כבוד וחזר למקום שבו עמד קודם.
כשראינו זאת לחשנו אני וחברי זה לזה, כי הנה למדנו שני דברים – איך צריך לגשת אל הרבי ואיך יש לצאת מלפניו.
משחקם של האחים נמשך ואנחנו הבטנו מרותקים. שוב התקין עצמו ה'חסיד' לגשת אל ה'רבי' ושוב ניגש אליו באותה יראה והכנעה.
– "רבי, מהו הקב"ה?", שאל.
– "הקב"ה הוא אש", ענה לו ה'רבי'.
ה'חסיד' הקשיב בשתיקה, ונסוג לאחוריו.
כעבור רגע ניגש ה'חסיד' אל ה'רבי' בפעם שלישית.
– "רבי, איפה הקב"ה?", שאל.
– "הקב"ה הוא בשמים ועל הארץ, ובארבע רוחות העולם, וגם בי ובך", ענה ה'רבי'.
בזאת תם המשחק. אז החלו האחים להשתובב כדרך הילדים. הם רצו במעגל לאורך קירות החדר. כשהגיעו למקום שבו עמדנו אני וחברי, תפסתי בידי את הפעוט (הוא רבנו), ושאלתי: "אמור-נא לי, בבקשה, מה בדיוק השיב לך ה'רבי' על שאלתך 'מהו הקב"ה'?".
"ה'רבי' אמר לי שהקב"ה הוא אש!", ענה במהירות הילד והמשיך בריצתו.
כשחלף לידנו שוב, שבתי ואחזתי בו. "אנא, אל תברח ממני!", ביקשתי, "ומה ענה ה'רבי' לשאלתך, 'היכן הקב"ה'?".
הילד בן השלוש הביט בי בעיניים יוקדות ואמר: "ה'רבי' אמר לי שהקב"ה הוא בשמים ובארץ, ובארבע רוחות העולם וגם בי ובך". כעבור שנייה הוסיף: "וגם בכם!".
תוספת זו, של שתי המילים האחרונות, גרמה לי ולחברי התפעלות מיוחדת.
הילד רצה לברוח ממני, אבל אני החזקתי בו והוספתי להקשות: "מאחר שהקב"ה הוא אש, והוא נמצא בי וגם בך, מדוע כשאני נוגע בך אינך נכווה, ואילו אם תכניס את אצבעך לתוך התנור הבוער תיכווה?".
בלי לחשוב פעמיים השיב לי הילד ואמר: "אה! אה! מה אתם משווים?! הרי האש שבתנור אינה אותה האש שבכם, ולכן אתם נכווים ממנה; אבל האש של הקב"ה, שנמצאת גם בי וגם בכם, היא אותה אש – ואש אינה נכווית מאש!".
כעבור זמן-מה יצא המהר"ש מחדרו של ה'צמח צדק' ונכנסנו אני וחברי, כל אחד בנפרד, ל'יחידות'.
התנהגותו של ה'חסיד' הקטן במשחקו עם אחיו, והדברים שאמר לי לאחר מכן, נותרו חקוקים בליבי עד עצם היום הזה. כזה היה הרש"ב בעודו פעוט בן שלוש; העודך מתפלא כי נוסע אני עתה לליובאוויטש?
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
