הגיע זמן הנס

ראש-חודש אדר בשנת תקע"ה – 1811 היה יום שמח במיוחד לתושבי העיר פרשבורג. לא רק משום שמראש-חודש אדר "מרבים בשמחה", אלא גם ואולי בעיקר בשל הולדת בן בכור לרב העיר הנערץ, הגאון רבי משה סופר, ה'חתם סופר'.

שמונה שנים חלפו מאז הוזמן לשבת על כס הרבנות החשובה. קודם-לכן שימש ה'חתם סופר' רב בערים דרזניץ ומטסדורף. נוסף על גאונותו בתורה נחשב רבי משה גם בעל ידע רב בהנדסה, בתכונה, בטבע ובחשבון.

רבי משה סופר הפך בימי רבנותו את פרשבורג לצומת תורני חשוב מאוד בכל מרכז אירופה. גולת-הכותרת של עשייתו הייתה הישיבה הגדולה שהקים. ישיבה זו הוציאה מקרבה גדולי תורה רבים, והשפיעה רבות על עולם התורה והרוח של יהדות הונגריה.

עתה, כאמור, שמחו עמו הכול בהולדת בנו הראשון. שמואל-בנימין, כך נקרא הרך הנולד, היה ילד יפה-תואר ומאיר עיניים. בן יקיר להוריו ואהוב על כל רואיו. חכמתו המיוחדת ועדינות נפשו ניכרו בו עוד קודם שמלאו לו שלוש שנים.

רבה של פרשבורג השקיע רבות בחינוך בנו והרביץ בו תורה לפי ערך כישרונותיו. ואכן, שמואל-בנימין גדל והתפתח לתפארת. כשהיה בן חמש כבר הותיר מאחור – בהבנתו ובבקיאותו בתורה – את כל חבריו.

אך פתאום באו ימים קשים על משפחת ה'חתם סופר'. כמה מבני-הבית חלו במחלות מסתוריות והיו רתוקים למיטותיהם. גם שמואל-בנימין בן השש נתקף מחלה קשה ונפל למשכב.

בעוד שאר בני-הבית הצליחו בתוך זמן-מה להתאושש ממחלותיהם ולקום על רגליהם, הוסיף מצבו של שמואל-בנימין להחמיר מיום ליום. טובי הרופאים הוזעקו אל מיטתו, אולם לא הצליחו למצוא מזור למחלתו.

יהודי פרשבורג התכנסו מדי יום בבתי-הכנסת והעתירו תפילה על חיי בנו של רבם האהוב. בהסכמת האב אף ערכו תפילה מיוחדת, שבה הוסיפו לשמואל-בנימין החולה את השם אברהם.

ה'חתם סופר' כמעט לא נטש לרגע את מיטת בנו. הוא סעד אותו באהבה רבה ועקב בקפדנות אחר הטיפולים הרפואיים. רבי משה ביקש לדעת ולהבין כל פעולה שעשו הרופאים.

אולם העניינים יצאו מכלל שליטה ונראה היה כי הרופאים אינם יכולים עוד למחלה. בשלב מסויים הרימו הרופאים ידיים בייאוש.

"האם אפסו כל הסיכויים?", שאל רבי משה את הרופאים, בפנים מיוסרות.

צוות הרופאים ברר את מילותיו בזהירות: "מעט מאוד חולים נחלצו ממצב מתקדם וחמור כל-כך של המחלה". במילים אלה ביקשו לרמוז כי למעשה אפסה כל תקווה.

"אם-כן, מתחנן אני אליכם כי תוסיפו לטפל בילד. אנחנו מצווים לעשות את שלנו והאלוקים יעשה הטוב בעיניו", אמר להם רבה של פרשבורג.

חלף עוד יום והילד בן השש החל לגסוס. או-אז משכו הרופאים את ידיהם מכל טיפול. במצב כזה, סברו, כל נגיעה בחולה עלולה רק לקרב את קיצו.

"האומנם אינכם רואים עוד שום אפשרות להציל את חיי ילדי הקט?", שאל רבי משה את הרופאים. אלה התקשו לעמוד נוכח כאבו של האב ולא השיבו. עיניהם הנוגות נתנו את התשובה.

הבין ה'חתם סופר' כי אפסה כל תקווה. יצא מן החדר ששכב בו בנו ונכנס לחדר סמוך, שבו נהג לכתוב את חידושיו בתורה. התייצב ליד ארגז מלא בכתביו והחל להתפלל על בנו.

בלב דואב ומורתח נשא רבה של פרשבורג תפילה לקב"ה. "ריבונו של עולם", קרא בקול שבור, "עכשיו, כאשר הרופאים כולם אמרו נואש, רק אתה, בכוחך הגדול, יכול להצילו. אנא עשה נס והצל את חיי בננו האהוב!".

כך עמד רבי משה על מקומו דקות ארוכות והתפלל על חיי בנו, גועה בבכי.

והנה, לא חלפה שעה ארוכה וסימנים ראשונים של התאוששות ניכרו בילד. אחרי ימים רבים שבהם שכב כחפץ דומם, החל לפתע להניע את איבריו. חלפה עוד שעה והילד פקח את עיניו. תהליך התאוששותו של אברהם-שמואל-בנימין היה מהיר ומדהים. לאיש מהנוכחים סביב לא היה ספק קל שבקלים כי נס התרחש כאן, נס גלוי!

לאחר זמן נשאל ה'חתם סופר' מדוע השתהה בתפילתו והמתין עד לרגע שבו הגיע בנו לסף מוות ממש. "על-פי דין תורתנו הקדושה מצווים אנו לפעול תמיד בתוך גדרי הטבע", הסביר רבי משה. "לכן, כל זמן שהרופאים סברו שיש סיכוי כלשהו להציל את בני, חובתנו הייתה להשקיע כל מאמצינו בכיוון זה ולנסות כל סוג של טיפול – ולא לסמוך על הנס. ורק לאחר שכל הרופאים השתכנעו כי בדרך הטבע אין עוד מה לעשות, יכולתי להתפלל לה' ולבקש ממנו לשדד את מערכות הטבע ולחולל נס".