ספק כמה מכם מכירים אדם בשם "זושא", אך את החסיד ר' זושא אתם חייבים להכיר!
בטוחני כי מאות אלפי הנוסעים בקווי הרכבת באיזור המרכז, זוכרים אותו, את 'ר' זושא', במעברי קרונות הרכבת כשהוא עובר מנוסע לנוסע ומציע לכ-ו-ל-ם, אבל לכולם, מטבע של שקל ומבקש לשלשלה לתוך קופת הצדקה. אני בטוח גם, כי מאות אלפי העוברים ושבים ברח' מאז"ה הסמוך לציר אלנבי שבמרכז תל אביב, מכירים וזוכרים את היהודי החביב, בעל הדרת הפנים ממסעדת "ישורון" הוותיקה, אך מעטים המה, היודעים באמת על "רווחיה הגדולים" של מסעדה זו, ועל "זן" הקליינטים שהתמידו לפקוד אותה דבר יום ביומו.
"ר' זושא" – האיש והקופה, ה'קופה הרושמת' ו'קופת הצדקה' היו שווים בעיניו. במלאת שנה לפרידתו מאיתנו, מגזין בית חב"ד מקדיש את מדור "מיוחד" למי שהקים מכספו את בית הכנסת הגדול בכפר חב"ד "בית מנחם", האיש שזיכה מידי יום אלפים במצוות הצדקה, האיש שהאכיל מידי יום עשרות גלמודים, האיש שילדי תל אביב אהבוהו ובדרכם לביתם היו נכנסים למסעדתו להגיד "שמע ישראל", לתת מטבע לצדקה, וכן, גם לקבל ממתק של "זושא"… בכתבתם המיוחדת של העתונאית שרה גל (בקהילה) וא' נתנאל (משפחה)
שקשוק קרונות הרכבת היווה רקע מושלם לקול צלצול המטבעות. קופת הצדקה הקטנה אשר בידו נעה בקצב אחיד, כשהוא מלווה אותו במשפטים נמרצים, "אין זמן, צריך להספיק הרבה", "נו, בבקשה, תשים מטבע", "טוב, אני אשים במקומך". המעניין הוא כי האיש לא ביקש לשים כסף לתרומה, רק הגיש מטבע כשהוא מבקש-מתחנן להניח אותה בתוך הקופה.
ממקום מושבי צפיתי במחזה, כשאני אחוזת התפעלות. לא בכל יום פוגשים יהודי מבוגר, המקדיש את זמן הנסיעה שלו למצוות הצדקה ולזיכוי הרבים. הוא נע במסירות נפש מאדם לאדם, חיוך טוב לב על פניו, ונהרת השמחה הנסוכה עליהן מתרחבת עם כל מטבע הנוקשת בקופה.
בקצה השני של הקרון ישבו שני רוסים הלבושים בהידור ועקבו אחרי דמותו המתרחקת, "הוא לא ביקש כסף", אמר האחד מהם לחברו. "נכון", אמר השני, מנענע בראשו לאישור. ואז הם הביטו זה בזה, עיניהם מצטלבות. "אה, היו כמה יהודים כאלו ברוסיה", אמר הראשון, "אני זוכר. אבא שלי היה קומוניסט, אני לא דתי אבל מעריך את היהודים האלו". ועיניהם, שהוסיפו לעקוב אחר הדמות המתרחקת, הביעו הערכה עצומה.
על השולחן בביתו של ר' זושא, אשר בכפר חב"ד, פזורות מטבעות, לצדן גם קופסת הצדקה שלו, ממנה הוא אינו מסוגל להיפרד לרגע. בשעת ערב זו ולאחר שסיים את עסקי הצדקה שלו אפשר לשבת ולשמוע בנחת את סיפוריו המרתקים.
"הקופסה מלאה", הוא אומר בחיוך ומציג אותה בפני בגאווה. תוצאות הפעילות היומית שלו. "אנשים כל כך שמחים לקראתי, יש רבים שכבר מכירים ומקדמים אותי בברכה. אבל לא כולם", הוא אומר, ודוק של עצבות נמתח לרגע בפניו. "רק שאני ב"ה מצליח עם כולם. ממש עם כולם. יש כאלו שאומרים לי מיד בהתחלה 'אני לא נותן צדקה, זה לא בשבילי'. אבל אני לא מתייאש. מחייך אליהם ואומר 'נו, אז תרשה לי לתת עבורך'. ומשלשל בעצמי את המטבע פנימה. 'עכשיו תראה איזה יום מוצלח יהיה לך היום', אני מוסיף. רוב הסיכויים שבפעם הבאה כשיראו אותי יסכימו לתת, ופעם אחר כך כבר ישמחו לקראתי. היו לי הרבה מאוד מקרים כאלו. בכל יהודי מתחבא ניצוץ של קדושה. רק צריך להדליק אותו והוא עולה מאליו".
"יש אנשים שמתחננים אליי 'אני רוצה לתת בעצמי. מהכסף שלי'. מבחינת חוק אסור לאסוף כסף ברכבת, ולכן אני מזכה אותם באופן הזה. כל העובדים בתחנות מכירים אותי ומכבדים אותי, אפילו נהגי המוניות כבר יודעים מי אני. 'הנה הצדיק בא', הם קוראים לקראתי. נו, אני לא צדיק, אבל טוב שהם חושבים ככה. ושוב הוא מעלה על פניו את החיוך טוב הלב, החיוך הממיס כל לב, גם לבבות של אבן.
"הנה רק היום ישבה באחד הקרונות גברת קשוחה מאוד. נראית קיבוצניקית. מזווית העין ראיתי איך היא עוקבת אחרי מעשיי ועוד לפני שהסתפקתי להתקרב מיהרה לסנן 'אני לא נותנת'. 'אני אשים בשבילך', אמרתי לה, 'ותראי איזה יום יהיה לך היום'. עכשיו היא כבר התאמצה להסתיר את החיוך. ושתקה. העיקר שלא סירבה שאשים עבורה. ויש גם אנשים שמזילים דמעה. מתרגשים".
עשר אגורות בקופה, ועולם שלם נבנה. הכיס של ר' זושא מלא במטבעות, ולבו גדוש באהבת ישראל אמיתית. לכל יהודי באשר הוא, לכל נשמה בדרכה שלה. מטעמים היה ר' לוי יצחק מברדיטשוב עושה שם בקרונותיה של רכבת ישראל.
רחוב מאז"ה בתל-אביב ראה כבר זמנים טובים יותר בחייו. המקום, שהיה מלא בעבר במשרדים ובבתי עסק, שינה כיום את פניו לבלי הכר. מגדלי היוקרה הגבוהים תפסו את מקום הדירות השכורות, ומשפחות עולים או עובדים זרים החלו למלא את השטח הריק. בעוד שבשנים עברו היו העובדים יוצאים לאכול במסעדות על חשבון המעביד, תושביו העניים של רחוב מאז"ה אינם יכולים להרשות זאת לעצמם.
גם 'מסעדת ישורון' ידעה ימים יפים יותר מאלו העוברים עליה בהווה. "הקמנו את המסעדה לאחר פטירתו של אבא וכדי לספק לאמא תעסוקה כלשהי", משחזר ר' זושא את ימי הבראשית של העסק שבבעלותו. "אבל ככל שחלף הזמן הרגשנו שזה לא מתאים לנו. החלטנו לשלוח את אחי אל הרבי מחב"ד לשאול מה לעשות. הרבי שאל מיד למי מתכוונים אנחנו למכור את העסק, ואחי ענה שמדובר בשני חסידים. 'יהיה אצלם כשר כמו אצלכם?' – שאל אותו הרבי. 'כן, שני חסידים' – ענה אחי. 'ואתם לוקחים אחריות עבורם? – המשיך הרבי להקשות. 'נו, אחריות אי אפשר לקחת' – אמר אחי. 'אם ככה אז לא בא בחשבון' – הייתה ההוראה הברורה. וכך, מני אז ועד עצם היום הזה איני מעיז למכור את העסק.
"בהזדמנות אחרת בה שאלנו האם לסגור נענינו בכתב בזו הלשון: 'ייקח (ישכיר) עוזר וימשיך בזה – והרי זה מעין פעילות אברהם'". ובאמת, די נדיר למצוא בלב לבה של תל-אביב הבוהמית פינה נוספת מן הסוג הזה. אוכל ביתי מסורתי, געפילטע פיש, טשולנט, כבד קצוץ, רגל קרושה – הכול בכשרות למהדרין מן המהדרין, כאשר בפתח ניצב בעל הבית, יהודי בעל הדרת פנים וזקן לבן וארוך.
וזה עדיין לא הכול. סוד קסום נוסף מושך לכאן את הלקוחות, בעיקר את הילדים שביניהם. "הכול החל כאשר נכנסו למסעדה ילדים חילונים. הבטתי בהם וחשבתי לעצמי, שצריך לעשות משהו כדי לקרבם. 'מה שלומכם?' – שאלתי. ולא נחתי ולא שקטתי עד שכולם ענו לי 'ברוך ה''. אחר כך אמרתי אתם 'שמע ישראל', ואז חילקתי גם ממתק. סוכרייה, קרמבו, גלידה. 'תגידו ברכה ותקבלו' – הייתי מקדים ואומר. והם ברכו, ועוד איך ברכו. לפני זמן לא רב נכנס יהודי למסעדה. בעל חזות פנים של חרדי. ישב, דיבר, ותוך כדי שיחה התברר לי כי לפני עשרים שנה היה פה וקיבל ממני סוכרייה. הברכה הראשונה ההיא חוללה את המהפכה בלבו.
"יום אחד הגיע לכאן יהודי עם שני ילדיו. מיד ניגשתי אליהם ואמרתי אתם 'שמע ישראל' כהרגלי, אבל אז שמתי לב לכך שהאבא נרגש באופן מיוחד. הבטתי בו, תוהה האם יסביר משהו, והוא, בקול רועד החל לספר. 'הייתי ילד כאשר שמעתי פה לראשונה את המילים 'שמע ישראל'. שנים חלפו, התחתנתי ונסעתי לאמריקה. עכשיו אני מגיע לביקור בארץ יחד עם שני ילדיי, והדבר הראשון אותו עשיתי היה להגיע אליך. אני רוצה שגם הילדים שלי יזכו לשמוע את המילים היהודיות הללו. המילים, אותן לא אוכל לשכוח לעולם'.
"לפני שבוע נכנסו אמא עם הבת. 'באתן להתפלל?' – שאלתי אותן. ככה הם קוראים לזה, להתפלל… 'לא, הבת שלי לא ויתרה לי' – אמרה לי האם. 'היינו באזור והיא אמרה 'חייבים ללכת למסעדה לראות מה שלום הרבי''. בדקות הקרובות הן אמרו, כמובן, שמע ישראל וגם ברכו בכוונה".
דתיים ולא דתיים, קהל מגוון. ויש גם את העניים, חלקם קבועים, המגיעים לכאן ומקבלים מזון חינם אין כסף. ועשרות ילדים. ואיש אחד בעל לב עומד מאחורי כל זה. האיש, שהקים בכספו שלו את בית הכנסת 'בית מנחם' שבכפר, גם את הכולל לקשישים אותו הוא מחזיק עד עצם היום הזה בכספו או בתרומות שמשיג.
"את כל הכסף שנכנס מהמסעדה אני נותן למטרות אלו, וכשאין כסף פונה לאנשים. 'אולי תחזיק עוד זקן שיוכל ללמוד החודש?' – אני מבקש. אבל יחד עם פעולות גדולות אלו מקדש ר' זושא את חיי היום יום והופך את שעות היממה למלאות בזכויות. "פעם הייתי נוסע ברכבי אל המסעדה. אחר כך אשתי חשבה שהדבר קשה לי, והחלטנו על נסיעה ברכבת. הייתי יושב ונח בדרך הלוך וחזור. אבל יום אחד החלטתי שחבל על הזמן, וכי אפשר לנצל כל שנייה. היום אני עולה על רכבת ולא מתמהמה ולו אף לרגע. חבל על כל דקה".
ברוסיה הקומוניסטית, בה עברו על ר' זושא שנות ילדותו, פעולות מן הסוג הזה היו פשוט בלתי מציאותיות. "קשה לתאר את הפחד ששרר שם. אני עצמי נולדתי בעיר גומא. אני זוכר שלמדתי בחיידר במקום מסתור אי שם באחד המרתפים. כאשר מישהו היה דופק בדלת רעדנו כולנו ומיהרנו להימלט. בדרכי ללימודים הייתי מחזיק את הסידור בידי ומכסה אותו במעיל, שלא יראו, וכל הדרך הסתכלתי אחורה ולצדדים לבדוק אם אין מעקב אחריי. רק כשהייתי בטוח שאיש אינו בשטח העזתי לקפוץ לדירת המסתור שלנו.
"בתי הכנסת שכנו בתוך בתים. בשמחה תורה היינו הולכים לבית הכנסת הרשמי, אולם המקום שרץ במרגלים, ולא פעם היה מספרם עולה על זה של המתפללים. את הציצית נאלצנו להחביא בתוך הבגדים, על כיפה לא חלמנו והסתפקנו בכובע לראשנו. גם נשים לא יכלו להעיז ולכסות את ראשן, מטפחת קטנה ואופנתית או כובע מודרני היו האפשרויות היחידות לכסות בהן לפחות חלקית. וכך, על כל פעולה יהודית, על כל קיום של מצווה היה צריך למסור את הנפש כפשוטו.
"עבודתו של אבא הייתה תיקון מכונות תפירה. אמא לימדה אותו את המקצוע, ואני זוכר איך היה מתאמן בתחילה, מפרק ומרכיב מכונות. אבל הוא סירב לעבוד בשבת ומהר מאד הוענש על כך בידי השלטונות. הוא נעצר ובתמורה לשחרורו דרשו שייתן להם זהב. 'אין לי ממה לחיות, מאיפה אביא לכם זהב?' – תמה אבא. אבל החוקר, שהיה במקרה גם יהודי, לא קנה את התירוץ. 'ר' יוסף, תן את הכסף' – אמר לו בטון תקיף. 'אין לי' – אמר אבא. 'אבל אתה נמנה על חשובי העיר. גם אם אין לך לתת, אתה יודע למי יש'. 'איני יודע, וגם אם הייתי יודע לא הייתי אומר'. החוקר, שישב על כורסה גבוהה, הכה באגרופו על השולחן הסמוך וכמעט שבר אותו. הוא רתח מזעם.
"אבא הושלך אל מרתף קטן, בו שכנו 70 אסירים גויים. גם אם היה מת מישהו לא היה הדבר מטריד את האחראים. ובינתיים בבית לא היה מה לאכול. אמא בכתה כל היום, כשהיא אינה מצליחה להתמודד עם העובדה שנשארה לבדה עם 6 ילדים קטנים. אחר כך נרגעה מעט וניסתה לעשות משהו. היא השיגה קליפות של תפוחי אדמה, והכינה לנו לביבות. היינו אוכלים את זה וגם את האוכל שהיו מכינים אצלנו לפרות. לא הייתה כל ברירה, היינו רעבים מאוד.
"גדלנו על הידיעה כי אנו סובלים בשל שמירת השבת של אבא. ידענו כי לבית ספר לא הולכים כי צריך לשמור שבת. בתחילה הלכנו והצלחנו לתמרן, היינו חובשים את היד ומספרים על פציעה, וכך הצלחנו להתחמק מכתיבה בשבת, אך כמה זמן אפשר לחזור על אותה שיטה?.
"אבא שוחרר, אבל לאחר זמן מה שוב הלשינו עליו ונאלצנו לברוח לעיר קטנה סמוכה למוסקבה. אחר כך פרצה המלחמה, וכל אחד ניסה להציל עצמו בכל דרך אפשרית. עלינו על רכבות המיועדות למסע של פרות, כאשר אנו ללא חפצים ובלי אוכל. הרעב היה נורא, אנשים מתו כמו זבובים. בתחנות עצמן היו מים חמים ואנשים מיהרו לשתות. את המתים היו מורידים שם וממשיכים לנסוע. הדרך בין מוסקבה לטשקנט אינה ארוכה מעבר ל-12 שעות, אולם אנו נסענו למעלה משבוע ימים. וכאשר הגענו סוף סוף אל העיר, מקווים כי הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, רק התחלנו להבין כי הצרות עוד לפנינו.
"כמה שבועות שהינו תחת כיפת השמים, ללא קורת גג לראשנו. לא היה מי שיתעניין בגורלנו, אנשים ישבו שם ומתו כל הזמן. הטיפוס, המחלות והרעב הכריעו רבים. לא הייתה עבודה, לא היה כסף. הנס הוא שמזג האוויר בטשקנט נוח וחם. ובכל זאת היה קשה מאד. הגופות שרצו בכינים, היינו מתקלחים ומתיזים די.די.טי. כדי לחסל את בעלי החיים הרוחשים. זמן רב חיינו בתנאים הקשים הללו בטרם מצאנו עבודה והתחלנו להסתדר. בעיר התאספו הרבה מאוד חב"דניקים, והאחדות ביניהם חיזקה מאד. כמו גוף אחד ונשמה אחת.
"אבא החל לקחת עבודה הביתה, מה שאפשר לו שלא לעבוד בשבת. הוא ואמא היו תופרים כובעים לנשים. הם היו עובדים על מכונת תפירה, וכאשר הכובע היה מוכן הכניסו למים חמים עד שהתכווץ ומלאו במילוי של פוך. אמא הייתה מסובבת את הגלגל ועובדת קשה ביותר. על פי חוק לא הייתה חייבת לעבוד, שכן היו בבית 6 ילדים, אולם היא נרתמה לעזור לאבא.
"המצב הכלכלי היה קשה לכולם. אני זוכר איך היו מחלקים לחם תמורת כרטיסים. חלקו פרוסות או פיתות רטובות במנות קטנות והיה אמור להספיק לכל היום. ומלבד זה לא היה דבר נוסף לאכול. באחת השנים הקשות הללו הגיע ערב פסח, ולא היה בבית מה לאכול. מעט מצות הצליח אבא לאפות מקמח ומים, אבל חוץ מזה לא היה דבר נוסף. לא תפוחי אדמה, לא בשר. אך אבא, המאמין הגדול, לא התייאש. 'הדליקי את התנור', אמר לאמא. 'אבל הוא ריק. ואין לי מה לשים בתוכו', ענתה. 'תדליקי, ה' יעזור'".
"אחר כך יצא אבא מהבית ועשה את דרכו לכיוון השוק. הוא לקח אתו מהבית ארגז קטן, אותו קנה פעם, ואשר היה מוצמד עליו מנעול וצפצף כאשר פתחו. בשוק הציג את הארונית לפני אחד הגויים. 'יש מנעול לארון הזה?' 'כן', ענה לו והדגים בפניו את פעולת המנעול הלה התלהב, סובב שוב ושוב את המנעול ונהנה לשמוע את הצפצוף. אבא הלך אתו עד לביתו אשר בקצה העיר, שם הציגו את הארונית בפני אשתו ושניהם התפעלו מהחפץ. 'נו, מה תרצה בעד הארונית?' – שאלו אותו. 'משהו לאכול'. 'לאכול? יש כאן בגינה תפוחי אדמה, קח כמה שאתה רוצה'. תוך זמן קצר מילא אבא שק שלם של תפוחי אדמה ורץ הביתה. בבית כבר היו הגחלים חמים, ואמא מיהרה לבשל בהם את הירקות. כך הפך חג הפסח לחגיגי, ארוחות של ממש ציפו לנו.
"אנשים היום מתקשים להבין עד כמה היה המצב אז קשה. היינו עוברים במוסקבה, רואים תור וקודם כול נעמדים. בלי לדעת מה מחלקים פה. פעם סיפרתי על החלוקות הללו בשולחן שבת. חתני, הרב דב הלפרין שאל מיד 'מה, נתנו בלי כסף?!'. צחקתי. 'בטח בכסף. כסף טוב, עובר לסוחר'. ובכל זאת גם עבור כסף היה צריך לעמוד בתור. בשביל כל חתיכת לחם עמדת שעות. בחנויות לא היה כלום, רק בשוק השחור ניתן היה להשיג משהו בעד כסף. ולזה קראו 'אמא רוסיה'. עוד אמא כזו ואבדנו".
"כל אותה עת היו אבא ואמא שרויים בדאגה לגורל חינוכנו. היה ברור להם שכך אי אפשר להמשיך. הם רצו לצאת מרוסיה ולהתחיל לקיים מצוות בגלוי. כאב להם על כך שכל דבר צריך להיעשות בסתר ועל כי ילדיהם אינם יכולים לראות חיים יהודיים אמיתיים וגלויים. בשלב מסוים הם החליטו להצטרף לקבוצה של בורחים, קבוצה שהתעתדה להבריח את הגבול. לשם כך היה צורך בתשלום גבוה מאוד, אבל אבא לא היסס. הוא לקח את כל הכסף שהיה ברשותנו ושילם עבור משפחתנו ועבור משפחה נוספת, אותה צריך היה להציל. בבית לא נשאר כסף ולו אף לכיכר לחם אחת.
"'אבא, נעבור את הגבול אבל מאיפה נחיה?' – שאלתי אותו בדאגה. 'עכשיו צריך להציל יהודים ולא מסתכלים על כלום' – ענה לי בביטחון גמור. הדרכונים שבידינו היו מזויפים ונרשם בהם כי אנו אזרחי פולין. בתחילת המלחמה חשבו הפולנים שברוסיה המצב יהיה טוב יותר ולכן עברו לגור בה. עם תום המלחמה הרשו הרוסים לאזרחי פולין לשוב לארצם, כך שדרכון פולני יכול היה לאפשר מעבר הגבול.
"ואז הלשינו עלינו. ונותרנו ללא כסף וגם ללא אפשרות בריחה. אבל אבא לא איבד את אמונתו וחזר כל הזמן על המשפט 'הכסף שלי כשר, הרווחתי אותו ביושר, ולא יכול להיות שילך לאיבוד'. הגענו לתחנת הגבול כשאנחנו תקועים וכאשר ברור לנו שלא נוכל לעבור אותו בשלום. החיילים התחילו לקרוא לכל אדם בשמו, וכולנו היינו צריכים לעבור לביקורת. אותו יום היה יום יפה מאוד, אבל פתאום הגיע ענן וגשם עז ניתך ארצה. קצין הנ.ק.ו.ד. נכנס ללחץ והחל לצעוק 'לעבור מהר, לעבור מהר'. הם אפילו לא הסתכלו בניירות שבידינו. עברנו את הגבול, וזמן קצר לאחר מכן שוב זרחה השמש ולא היה זכר לענן ההצלה שלנו…
"הדרך הייתה פשוט רצופה בנסים. הרגשנו שמשמים משגיחים עלינו ושומרים שלא תארע לנו כל תקלה. נסענו בקרונות של בקר ובתנאים קשים מאוד. במהלך הדרך עצרה הרכבת ממהלכה ואחותי ובת דודתה ירדו כדי לחלץ עצמות לרגע. אבל פתאום נשמעה הצפירה והנסיעה נמשכה, כאשר השתיים נותרות מאחור. הן לא ידעו פולנית, לא הכירו את המקום, ואנחנו דאגנו מאוד. החלטנו אני ובן דודי לעשות מעשה, קפצנו מהרכבת תוך כדי נסיעה ורצנו לעבר הבנות. אבל מה נעשה במקום השומם הזה?.
"לאחר המתנה של כמה דקות, בהן היינו אובדי עצות, התקרבה אלינו רכבת ועליה פלטפורמות עם פחם ואנו מיהרנו לקפוץ פנימה ולהיאחז בדפנות. רעדנו ושקשקנו מפחד, אולם בסופו של דבר הגענו למחוז חפצנו. אני חושב שזכות הביטחון בה' של אבא שלי היא זו שעמדה לנו.
"יצאנו מרוסיה בלילה ראשון של סוכות. עשינו קידוש ומיד עלינו על המשאיות בדרכנו אל הגבול. רבנים הורו לנו לעשות כך, אמרו שמדובר בפיקוח נפש. חשנו כמו לא הייתה זו אלא יציאת מצרים של סוכות".
בן 17 היה ר' זושא כאשר עלו הוא ומשפחתו ארצה והתיישבו בכפר חב"ד. למעשה הם היו בין ראשוני המייסדים. באותה עת היו החיים בכפר קשים מאוד. לא היו כבישים, השטח היה מלא בבוץ, גם חשמל לא היה. ומעל הכול הציק הפחד האיום והנורא מפני ערביי הסביבה. בלילות היו נשמעים קולות הירי, ובלית ברירה נרתמו התושבים לפעולות של שמירה.
כ"ט בניסן תשט"ו, השעה שמונה בערב.
24 התלמידים בבית הספר החקלאי, שהוקם זה עתה בכפר, התאספו לתפילת ערבית. היו אלו נערים, שהובאו לפני מספר חודשים ממרכז הקליטה של 'עליית הנוער', ברובם עולים חדשים ממרוקו ומתוניס. התפילה החלה, אחד המתפללים הכה על השולחן והזכיר 'יעלה ויבוא', ואז כבה האור. עוד שנייה חלפה וצרור יריות פילח את הדממה, אחר כך פילחו אותה גם קולות הזעקה והבכי. הדם זרם פה כמים. כל מי שעמד מול הדלת נרצח, מעטים היו הניצולים. אבל רק כאשר נדלק האור התגלתה עוצמת הזוועה. ההרוגים שכבו מוטלים בתוך שלוליות הדם, הפצועים ייללו מכאב והדם קולח מגופם.
לא קל היה להם לתושבי הכפר באותה עת. הייאוש כרסם, רבים רצו לעזוב. אבל זמן מה חלף והם התחזקו והחליטו כי עליהם להישאר. "בערך 50 איש גרו אז בכפר, ולכן תורנות השמירה הייתה די צפופה. לפעמים יצא שכל יום-יומיים היה עליי להיות בתורנות. באותה עת עבר הגבול ליד בן שמן, מרחק של שעה-שעה וחצי הליכה. לא פעם היינו צועדים את המרחק, כשאנו מלווים בגשש. היום, כשאנו חשים כה בטוחים במקום, קצת קשה להאמין שרק כמה עשרות שנים לאחור היה הכול כה שונה".
הביטחון בה' ליווה את זושא כל אותן שנים ועזר לו לעמוד בתלאות הרבות. אחר כך הקימו את המסעדה וגם הרוויחו כסף טוב. את כל הכסף היה תורם למטרות של צדקה. "וכל הזמן ראיתי נסים", הוא מספר. "היה יהודי, שתמך ועזר לי בהחזקת הכולל. נתן הרבה כסף כתרומה. יום אחד מכר תכשיטים לגוי והלה נעלם להונגריה, ארץ מולדתו, והכסף איננו. מאוד כאב לי לשמוע את הסיפור. היה לי ביטחון מלא כי לא ייתכן שהאיש יינזק. הוא כל כך תמך בלימוד התורה, שלא האמנתי שיכול לצאת רע מהסיפור הזה. בלי לחשוב הוצאתי מפי הבטחה לפיה הכסף יוחזר תוך שלושה ימים. עד היום איני יודע איך, אך הדבר התקיים. 'הגיע פקס מהגוי', התקשר לספר לי כשכולו נרגש, 'הלה התחרט והחליט להחזיר את הכסף'.
"אבל לא פלא. שהרי הזכות להחזיק את הכולל היא עצומה. במקום לשבת בקופת החולים, להעביר את היום בבטלה, האנשים הללו מגיעים אל בית הכנסת ולומדים. דואגים להם להסעה הלוך וחזור, הם מקבלים קפה ועוגה, גם סכום כסף קטן כמשכורת. יש להם בשביל מה לקום בבוקר".
בת יחידה הייתה להם, לבני הזוג נעמי וזושא ריבקין. "בת צדיקה. הרבי לא נהג לנסוע ללוויות רבות, אבל ללוויה שלה הגיע. וביקש לכתוב על המצבה 'בזכות נשים צדקניות נגאלו והיא בראש'. הייתי בבתי קברות רבים באמריקה, אבל באף לא אחד מהם ראיתי מילים דומות. זכינו לגדל נשמה גבוהה, היא לא זכתה לאריכות ימים. נפטרה מהמחלה לאחר שנה של סבל. גילו זאת בעת ששהתה באמריקה יחד עם בעלה, שם החלה לעבור את ההקרנות ושם גם נפטרה. ההלוויה יצאה משם, ואחר כך הביאו אותה לקבורה כאן בארץ. ברכה היה שמה, חיה הוא השם הנוסף אותו נתנו לה בתקופת מחלתה".
קצת קשה לר' זושא להיזכר בכך. עיניו מצטעפות לפתע בדוק של עצבות. "שתהיה מצוות הצדקה בה אתה עוסק לעילוי נשמתה", אני אומרת לו והוא מהנהן בראשו. אחר כך גם מעלה חיוך על שפתיו.
