ב"ה, י"א ניסן ה'תשי"ח
אל אחינו בני ישראל בכל אתר ואתר
ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
כל יום-טוב ותוכנו המיוחד, ומכאן גם הדברים שהוא מלמד אותנו וההוראות המיוחדות הטמונות בו, הנוגעים לכל מי שהחג ניתן להם, היינו לכל אחד ואחד מישראל – הן בתור יחיד והן בתור חלק מכלל ישראל – וכן לכלל ישראל בתור כלל.
דמותו המיוחדת של כל חג משתקפת ומתבטאת בשמו של אותו חג, ובמצוות, בדינים ובמנהגים הקשורים בו.
אחד מהעניינים העיקריים שבחג-הפסח נרמז גם בשם שקבעו אנשי כנסת הגדולה ליום-טוב זה – "זמן חירותנו".
התורה הנקראת 'תורת-חיים', מורת דרך בחיים – דורשת מכל יהודי ויהודי לזכור, היינו לחיות מחדש, את החירות, יציאת מצרים, בכל יום ויום מימי חיינו. כמאמר חז"ל: "בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
הציווי והדרישה הם לכל דור ודור – הן בימים שמלכות בית-דוד היתה קיימת כמה דורות ובית המקדש היה קיים – והן בימי האפֵלה של דור השמד, רחמנא ליצלן.
ואל כל יהודי ויהודי בכל יום ויום, אף כי אתמול עברה עליו 'יציאת מצרים', חייב הוא לקיים היום מחדש 'יציאת מצרים', ומחר שוב.
כי תוכן יציאת מצרים הוא ההשתחררות ממְצָרים וגבולות העומדים בדרכו ואינם מניחים לו להיות מה שהוא צריך להיות ולעשות מה שהוא חייב לעשות.
לכן לא דיי ב'יציאת מצרים' של אתמול לעומת מעמדו ומצבו של האדם היום, ו'יציאת מצרים' של היום – לא דיי לה למחר.
■ ■ ■
הערה לביאור ובירור הנזכר לעיל:
בדרגות העולם אשר סביבנו – בצומח, כאשר סופקו לו כל צרכיו הדרושים לגידולו – אדמה, מים, אוויר וכו' – 'משוחרר' הצומח מכל 'דאגה' והפרעה. ואף שאינו יכול לזוז ממקומו ונגזר עליו להישאר במקומו כל ימיו – אף-על-פי-כן, כל עוד אין הוא אלא צומח – הרי הוא בן-חורין באמת.
אולם החי, אף שיש לו כל צרכיו במזון, מים וכדומה, אבל אם מאלצים אותו לעמוד במקום אחד – אין לו הגבלה גדולה מזו, ומצב כזה הוא בעבורו מאסר ושבי חמורים ביותר, כי חסר לו עיקר מהותו.
האדם, שהוא שכלי, אף אם נותנים לו חופש גמור בתנועתו אבל סוגרים בעדו את חיי השכל – הרי הוא נמצא במאסר ובשבי השולל ממנו את עיקר מהותו.
כך גם בעולם השכל עצמו: אדם המסוגל להגיע לדרגות העליונות ביותר בשכל ומגבילים אותו לחיים שכליים של ילד קטן – הרי זה המאסר הכבד ביותר של ה'אני' האמיתי שלו. ואם הוא עצמו מכניס את עצמו למגבלה זו –
על ידי בזבוז שנותיו ושכלו ואפשרויותיו על צורכי אכילה ושתייה וכיוצא בהן, ולחיפוש אמצעים להשגת מזון ומשקה ולא למעלה מזה –
הרי, מבחינות רבות, המאסר העצמי הזה מר הרבה יותר ובעל תוצאות חמורות יותר.
ליהודים, לכל אחד ואחד מהם, יש נפש אלוקית, חלק אלוקה ממעל ממש, אשר אפילו כאשר היא מלובשת בנפש הבהמית ובגוף, היא קשורה עם הקב"ה, עם ה'אין סוף' – ושאיפתה היא לחירות אמיתית, ליציאת מצרים תמידית ואין-סופית. היא אינה יכולה להישאר במקום אחד. בכל יום, על-ידי עלייה נוספת, באמצעות התורה והמצוות, המקרבת אותה אל האין-סוף, היא חשה בעומק פנימיותה כי הדרגה של אתמול היא כבר היום בבחינת 'מצרים', אשר יש לצאת ממנה ולהגיע למעלה יותר.
יעזור ה', שזמן חירותנו הבא עלינו לטובה, יביא לכל אחד ואחת חירות מכל המכשולים וההפרעות – גשמיות, חומריות ורוחניות – וכל יהודי יתעלה בשמחה ובטוב לבב, למעלה יותר ויותר, עד לזמן חירותנו במלוא המידה – הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח-צדקנו במהרה בימינו.
בברכת חג פסח כשר ושמח,
מנחם שניאורסאהן
