בשמים היו נחושים..

הם לא היו רבים ב-1950. חלק משמעותי מהם עדיין נאנק תחת יד הברזל של סטאלין, חלק לא גדול גר באמריקה, קבוצה קטנה באירופה ועוד קבוצה בארץ ישראל. כמעט כולם מעוטי אמצעים, מנסים לשקם את עצמם. רובם היו רק לא מזמן פליטים חסרי כל.

קרן אור אחת הייתה להם, חמה ומאירה, איתנה ומחזקת. היה זה הרבי, רבי יוסף יצחק שניאורסון נשיאה השישי של חסידות חב"ד. הוא שעמד בעוז אל מול אנשי הייבסקציה הסובייטית בשנות העשרים של המאה הקודמת, וכמעט ששילם על כך בחייו. הוא שהקים מחדש את התנועה בלטביה ופולניה בשנות השלושים, אחרי שגורש מרוסיה, אבל לא נשאר שם ממנה מאומה אחרי השואה.

הוא זה שבשנת 1940 היגר לאמריקה, והכריז בבטחה "אמריקה אינה שונה", ושוב בנה הכל מחדש. אמרו מעתה: חב"ד ליובאוויטש, 770 איסטערן פארקווי, ברוקלין ניו יורק.

אבל אחרי עשר שנים בלבד, ביום שבת, יו"ד בשבט ה'תש"י (1950) בהיותו בן פחות מ-70, הסתלקה נשמתו של הרבי ועלתה בסערה השמימה.

התנועה הקטנה הייתה שבורה ורצוצה, אבל לרגע לא נעצרה. הם ידעו שלרבי יש חתן מתאים. הם גם ידעו שהוא מסרב בכל תוקף לקבל על עצמו את נשיאות התנועה, אבל הם היו נחושים.

גם בשמים היו נחושים. זה לקח בדיוק שנה, וביום יו"ד לחודש שבט ה'תשי"א 1951, חתן הרבי הקודם הסכים ונעשה הרבי מליובאוויטש השביעי.

הם רק לא ידעו שהרבי החדש לא מתכוון לתת להם מנוחה, והרבי מצידו לא דיבר ברמזים. עוד באותו מעמד אמר את הדברים הבאים: "איצטער הערט זיך איין אידן! כעת, הקשיבו יהודים! בחב"ד דורשים עבודה עצמית, לא לסמוך על הרבי.

אינני פוטר עצמי ח"ו מלעזור, אעזור כמה שאוכל, אבל בשביל שאעזור צריך לעשות לבד."

היום, 63 שנה אחרי, כשתנועת חב"ד הינה חובקת עולם במלוא המובן, היה לכאורה מתאים לכתוב 'וכל השאר היסטוריה. אבל רק לכאורה, כי העבודה של הרבי בעולם היא איננה היסטוריה, אלא הווה חי ודינמי. הציטוט מ1951 "איצטער הערט זיך איין אידן וכו'" עודנו עומד בהיר וזועק אל מול עינינו יום יום שעה שעה. כי כל ילד חבדניק יודע, שכל עוד לא הגיע המשיח והגאולה עוד לא כאן, אין לנו מנוחה. כי כזה הוא הרבי שלנו, עוזר בדיוק כמו שהוא הבטיח, אבל גם דורש עבודה עצמית ללא הפסקה.

חברים, בבקשה, תרימו כוסית לחיים בשבת, לחיים לכבוד הרבי שלא מוותר על אף יהודי בעולם.