פרשת השבוע מכילה 38 מצוות, ואחת מהן היא המצוה להכין ערי מקלט (שופטים יט, א-יג). כלומר, לקבוע תשעה ערים שאליהם יוכל להמלט מי שהרג נפש בשוגג.
אם הורג הנפש הצליח להגיע לאחת מהערים האלה לפני שהוא נתפס על ידי קרובי ההרוג, אסור לפגוע בו אבל אם הוא לא הספיק להגיע קודם לכן או הגיע אבל אחר-כך יצא מחומות העיר, יש להם רשות להורגו.
שלוש מהערים האלה נקבעו על ידי משה בעבר הירדן המזרחי. שלוש ערים נוספות נקבעו על ידי יהושע בארץ ישראל לאחר כיבוש הארץ, ואת שלוש הערים האחרונות יבחר מלך המשיח בארצות שהקב"ה הבטיח לאברהם כי לעתיד לבוא יכבשו אותן מיד אומות העולם, במהרה בימינו.
נשאלת השאלה: בשביל מה בכלל יש צורך בערי מקלט בימות המשיח?! הרי עם בוא הגאולה בוודאי שלא יהיה מצב של רצח בטעות!
נבין זאת באמצעות סיפור:
רבי דוב בער, המגיד ממעזריטש, היה גאון וקדוש במלוא מובן המושג. הוא היה עצום בידיעת התורה בנגלה ובנסתר ובעל רוח הקודש.
המגיד היה תלמידו וממלא מקומו של הבעל שם טוב, וגם לו היו תלמידים גדולי תורה וצדיקים, אף כי לא הגיעו לדרגה שלו.
פעם אחת אחד מתלמידיו סבל מבעיה בתוך המשפחה. בנו סרב להיות חסיד.
אולי יהיו מי שיתקשו להבין את זה, אבל בעיני האב הדבר נתפס כטרגדיה. כמו, למשל, אם בנו של ג’ורג’ ושינגטון יהיה נאמן למלך אנגליה ויתנגד לעצמאות של ארה"ב…
בדומה לכך, מי שהכיר במעלתה של תורת החסידות שהחייתה את היהדות ואיחדה את כלל ישראל ע"י התעוררות הנשמה היהודית ומבט על המייחד כל יהודי – לא היה יכול לסבול מצב בו מישהו, במיוחד בנו של חסיד, מתנגד לכל זה.
החסידים התייעצו מה לעשות בנידון והחליטו שהדרך היחידה להחזיר אותו לחיק החסידות היא ע"י איום בחרם שמשמעותו דחיה וניתוק.
כדי לעשות על מישהו חרם דרוש מנין של עשרה יהודי בעלי-מדריגה נעלית, תלמידי חכמים מופלגים, שיעשו שורה של פעולות ידועות ויאמרו קטעי תפילה מסוימים.
ולמרות שעושי החרם מסכנים גם את עצמם, בכל זאת הקרבן עתיד לסבול בעולם הזה ומה שיותר גרוע – גם בעולם הבא.
כמובן, תלמידי המגיד לא התכוונו לעשות חרם על הנער הצעיר אלא בסך הכל להפחיד אותו ולאיים עליו, אבל הם ידעו שגם האיום כשלעצמו הוא משחק באש.
לכן, הם החליטו לשאול את דעתו של רבם המנהיג על הצעד הזה.
בחיל ורעדה העלו התלמידים את שאלתם על הכתב והגישו את הפתק לפני רבם המגיד.
המגיד הביט על הבקשה והרים גבה. אחרי הרהור אמר שעליו לעיין בדבר ותשובתו תינתן במועד מאוחר יותר. בינו לבין עצמו, הוא המשיך להתלבט מה נכון לעשות במקרה זה. משום מה, מבטו שבדרך כלל היה בהיר כקריסטל, היה הפעם חתום.
הוא החליט שאין לו ברירה אלא לעשות שאלת חלום.
יש דרכים שונות איך זה יכול להיעשות: אחד מהם היא לכתוב שאלה על נייר, להניח אותו תחת הכרית של לפני השינה ובבוקר, התשובה מופיעה על גבי הכתב בדרך נס. בכל אופן, זה משהו שדורש מידה בלתי מצויה של טהרת המחשבה, הגוף והנפש.
המגיד עשה את מה שהיה נחוץ לעשות, ובבוקר התשובה היתה שם: "תשאל את זלמניו".
"זלמניו" היה כינויו של רבי שניאור זלמן מליאדי, הצעיר ומבחינות רבות הבכיר בין תלמידיו של המגיד שלימים התפרסם כבעל התניא ושולחן ערוך הרב, ומייסד חסידות חב"ד.
המגיד קרא לו, סיפר לו את כל הסיפור, כולל המענה שקיבל משמים לשאלת החלום ושאל לדעתו.
רבי שניאור זלמן הרהר רגע ואחר-כך אמר:
"המילה חרם כתובה בחי"ת ומשמעותה היא דבר בלתי רצוי אבל כשאומרים אותה בעל-פה זה נשמע דומה ל"כרם" בכ"ף, כרם שבו גדלים ענבי יין.
"ובכן, המלצתי היא שהחסידים יגשו אל האיש הצעיר בפנים חמורות סבר ויאיימו עליו שאם לא ישנה את דרכיו יטילו עליו – מה שישמע לו "חרם" אבל הכוונה שלהם תהיה ל"כרם" של ענבים, אבל האיום יגרום לו לחשוב מחדש על דרכו בחיים ולשוב הביתה.
המגיד קרא לחסידים, מסר להם את דבריו של רבי שניאור זלמן והם מצידם תרגלו את המשימה כמה פעמים עד שחשו שהם מוכנים.
הם לבשו שחורים, מצאו את הבחור, עטו על עצמם הופעה מפחידה ומשכנעת… וזה עבד! הבחור התחיל לייבב ואמר שכל ההתרחקות שלו מחסידות היתה רק משום שהוא חיפש חיים קלים ועכשיו הוא חוזר לדרך אבותיו יחד אתם.
אבל כאשר המגיד שמע מה קרה, אף שהיה שמח על השינוי החיובי שחל בבחור, בליבו ]נימה הוא היה מוטרד וחשב כי אם הפנימיות של תלמידו היא ברמה יותר גבוהה משלו, אולי עליו למסור לרבי שניאור זלמן את שרביט ההנהגה.
כשההתלבטות נמשכה, המגיד נקט שוב באותה עצה. באותו לילה הואר שוב עשה שאלת חלום. האם יתפטר מתפקידו לטובת זלמניו או לא? בבוקר היתה תגובה:
"תשאל את זלמניו".
שוב פנה המגיד לרבי שניאור זלמן ופירט את כל הסיפור, כולל המענה השני, אבל הפעם הרבה יותר היה מונח על כף המאזניים. יתכן שהחסידים יקבלו רועה חדש!
אבל התלמיד רק חייך ונענע בראשו לשלילה.
"אתה המנהיג" אמר רבי שניאור זלמן בהחלטיות. ובדיוק בגלל הסיבה הזאת, אתה לא יכולת לתת את העצה שאני נתתי.
"נכון, מה שאמרתי אודות החלפת האות במילה חרם היה הפתרון הכי טוב, זה עבד וזה היה לתועלת כולם ולא היה בזה שמץ של שקר או רמאות.
"אבל בכל זאת היה כאן משהו של סטיה מן האמת הטהורה. במילים אחרות, זה לא היה אמת לאמיתו.
"וכיון שאתה רבי ורבי אין לו קשר כלשהו לדבר שאינו אמת הטהורה ואתה בעצם האמת הטהורה היחידה בעולם, לכן לא היית יכול לתת את הפתרון הזה".
סיפור זה עונה על השאלה שלנו.
ההישג המרכזי של משיח הוא גילוי האמת הטהורה. וזה יהיה בדרך שכל האנושות תוכל להפנים את זה.
זה יהיה עוד יותר גדול מהנסים שעשה משה רבנו. כי משה רבנו לא הצליח בשינוי הפנימיות של היהודים. ככל שהוא השתדל, היהודים עדין חשבו יותר על עצמם מאשר על עבודת הבורא.
היתה להם האמת, אבל לא האמת בטהרתה.
לכן, הספר הראשון בתורה, ספר בראשית, כמעט לא מכיל מצוות ללמדנו שהיחס האמיתי והיסודי ליהדות מתגלה על ידי האבות: מסירות נפש מוחלטת למען האמת בטהרתה.
אבל בימות המשיח כל הדתות האחרות יתבטלו ומאותה סיבה לא יהיה מלחמות, קנאה ותחרות כי העולם וכל בני האדם יהפכו לטוב וכולם יהיו בצימאון לאמת הטהורה ולעבוד את ה’ בלבד.
לכן יהיו בימות המשיח עוד שלוש ערי מקלט, וזה מבטא יותר מכל את ביאת המשיח, כי אז כל סטיה מהאמת הטהורה תחשב כרצח רוחני אף כי בשוגג.
וערי המקלט יהיו המטרה הטהורה של ללמד ולחנך אנשים לצעוד בדרך התורה ולשאוף לאמת בטהרתה.
