השינוי שחל בר' שמעון הנגיד היה בולט. הוא היה ידוע בעיר מז'יבוז' כמתנגד גדול לדרך החסידות, שזה עתה התגלתה, ולעומד בראשה, רבי ישראל בעל-שם-טוב. והנה עתה אף הואיל להיכנס אל הבעש"ט ולקבל את ברכתו.
השינוי חל בעקבות מאורע מיוחד.
לר' שמעון היו ילדים צעירים והוא חיפש מלמד ללמדם, כפי שהיה מקובל באותם ימים. חיפש ומצא, יהודי ירא-שמים, אלמן ובודד, אך בן-תורה ויודע פרק בחינוך. העשיר הבטיח לו את זכויותיו וייחד לו חדר למגורים בחצרו, וכל מחסורו עליו.
קודם שהחל המלמד בתפקידו הבהיר לו הנגיד את 'עקרונותיו', שאותם שינן לכל מי שעבד אצלו: אסור שיהיה לו כל קשר לתנועת החסידות או לבעש"ט. הוא הזהיר כי ביום שייוודע לו על קשר כזה, יפוטר מיד.
למלמד הזה אכן לא היה כל קשר לחסידות, אך התנאים המגבילים והמחמירים האלה התסיסו אותו. עם הזמן גברה בליבו התשוקה להיכנס לבית-מדרשו של הבעש"ט, ולוּ לשעה קלה, ולשמוע דברי תורה מפיו.
רבים בעיר, פשוטי-עם ותלמידי-חכמים כאחד, עשו להם מנהג קבוע לבקר אצל הבעש"ט בעת הסעודה השלישית, בשעה שהיה משמיע דברי תורה מופלאים באוזני תלמידיו. אולם אזהרתו של אדונו עמדה נגד עיניו, והוא חשש לפרנסתו.
ליל שבת. כל בני-הבית כבר נמים את שנתם. רק המלמד עדיין רכון על ספר, מתאמץ להישאר ערני וללמוד ביתר חיוּת. אך לשווא, תרדמה נופלת עליו והנה הוא חולם חלום:
אחרי שעות של לימוד הוא מחליט לצאת לפוש מעט ולנשום אוויר צח. בשעת כדי הילוכו הוא מבחין מרחוק בארמון מרהיב עיניים, אשר סביבו גינות נוי, פרחים ועצים יפהפים, שעינו לא ראתה כמותם. חשב בליבו, אם הארמון מהודר כל-כך בחוץ, ודאי שבפנים הוא יפה פי כמה וכמה. התקרב אפוא והחל לחפש את הכניסה לארמון, אך לא מצא שום פתח.
לפתע הבחין בחלון קטן. הוא עמד להציץ מבעד לחלון. להפתעתו הרבה ראה שם שולחן ארוך, שבראשו יושב הבעש"ט וסביבו כל תלמידיו, ואילו פנים הארמון נראה פשוט מאוד…
"עליי להיכנס פנימה ויהי מה", אמר לעצמו, ושוב החל להקיף את הארמון למצוא פתח, ללא הועיל. בייאושו עמד ליד החלון וניסה להטות אוזן לדברי הבעש"ט. לשמחתו הרבה הוא שומע! הנה הוא מבין ונהנה מכל מילה שהבעש"ט אומר. "אה, איזה עונג רוחני יש בדברים האלה", אמר לעצמו, ובדיוק בשעה שהבעש"ט סיים את דבריו, התעורר.
מיד נטל את ידיו, ומיהר לחזור ולשנן לעצמו את כל פרטי החלום, ואת דברי התורה ששמע. לשמחתו לא שכח אף מילה אחת, עובדה שראה בה הוכחה שאין זה סתם חלום. מכיוון שעוד נותר זמן רב עד עלות השחר, הלך לשכב לישון, כשהוא חוזר שוב ושוב על דברי התורה מהחלום, עד שנרדם.
בבוקר התעורר בשעה מוקדמת ובהתרגשות החל לשחזר את פרטי החלום. הוא זכר הכול, אך דווקא את דברי התורה לא הצליח לזכור בשום אופן, אף לא מילה אחת. הדבר גרם לו עוגמת נפש רבה.
הוא הלך לתפילת שחרית בבית-הכנסת, לאחר מכן ישב לסעודת שבת אל שולחנו של ר' שמעון הנגיד, אך ראשו וליבו לא היו עמו. הוא התהלך אנה ואנה טרוד ועצוב, ובסיום הסעודה מיהר לחזור לחדרו.
עתה כבר היה מוכן לשלם כל מחיר, ובלבד לבקר בבית-מדרשו של הבעש"ט, אך מחשבה אחת עצרה אותו. "הלוא אפילו בחלום הראו לי שעדיין איני יכול להיכנס אל הבעש"ט", חשב, "ובפרט שלא זכיתי לזכור את דברי התורה שנאמרו בחלום".
כשהגיע זמן הסעודה השלישית, הביט מהחלון באנשים הנוהרים לעבר בית-מדרשו של הבעש"ט. ליבו יצא מקנאה, אך לא היה בו העוז לקום ולצאת. לפתע הבחין באדם המביט לעבר חלונו ומסמן לו לבוא. זה היה שמשו של הבעש"ט. המלמד שמח על ההזמנה, וללא שהיות מצא את עצמו בחוץ, פוסע אחרי האיש.
מיד עם היכנסו לבית-המדרש חש תחושה של התעלות, ונעמד להתפלל תפילת מנחה בכוונה גדולה. כאשר סיים, פינו לו התלמידים מקום והושיבוהו ביניהם, ליד שולחנו הטהור של הבעש"ט, שחייך לעברו והאיר לו פנים.
הס הושלך באולם וקולו של הבעש"ט נשמע באומרו דברי תורה. רצינות המעמד ותחושת הקדושה האופפת את הכול לא הותירה איש אדיש. הכול מאזינים בדריכות לדברים הקולחים, פניני תורה שזורים מפשט, רמז, דרש וסוד.
גם המלמד מאזין בקשב רב, והתרגשות עצומה אוחזת בו, כי עם כל מילה היוצאת מפי הבעש"ט הוא נזכר בדיוק במילים האלה, שאותן שמע אמש בחלום. הוא הביט בבעש"ט כלא-מאמין, עד שלא היה יכול לשאת זאת והתעלף…
הוא חזר להכרתו כאשר יד גדולה וחמה הונחה על מצחו. זה היה הבעש"ט, שהביט בו בעיניים טובות ובחיבה אמר לו: "מה התפעלת כל-כך? – הלא אתה כבר שמעת את הדברים האלה"…
באותו מוצאי-שבת ישב המלמד עם הנגיד ר' שמעון וסיפר לו את כל אשר קרהו. מאז נהפך המלמד לאחד החסידים המסורים ביותר לבעש"ט ולדרך החסידות, וגם ר' שמעון התחיל להתקרב אל הבעש"ט.
