מעשה שהיה

בעת הברכה היו עיניו עצומות בדבקות, וכשפקח אותן בסיום הברכה, ראה לתדהמתו כי הסנדלר נעלם ואיננו..

"והבאר עדיין מוסיפה לתת שפע של מים טובים וזכים כמאז?". "כן! כן!", השיב הכפרי, שכמעט בלע את לשונו מרוב תדהמה..

תמהתי באוזניה: למה לא דיברה. מדוע לא נתנה לסנגור ללמד עליה זכות?! ● "לוּ הייתי מדברת, היה היהודי נאלץ לרשום את דבריי, מוטב לי לרעוב ולא לגרום ליהודי לחלל שבת!"

לשונה של הרבנית דבקה לחיכה. לבה הלם בקרבה: האמנם ידע בעלה? האם רוח-הקודש פיעמה בו?

הגיע יום שישי והחידה נפתרה. הרבנית אמרה לו שהיום לא תוכל לנסוע בעצמה, וביקש שיעשה זאת במקומה. חס"ד הביע מיד את נכונותו, והרבנית המשיכה: "בקומה שלישית במרכז הרפואי, בחדר שמספרו כך וכך, מאושפזת גברת פלונית"…

מאוחר מאוד בלילה שם לב ר' מנדל כי ברנש מסוים, ששכב על דרגש עליון, מביט בו במבט נוקב …

כצעד אחרון, העלה על הכתב פנייה אישית למזכירו הראשי של הרבי, הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב, ובה תיאר את המתנתו המייגעת לתשובת הרבי וסיים בבקשה נפשית למצוא עבורו את המכתב האבוד…