על הפרק

כבכל הצומות לא הצער והאבל הם העיקר, שהרי דיה הצרה שהייתה בשעתה. עיקר התענית ותכליתה לעורר לבבות ולפתוח דרכי תשובה. ידוע מאמר רז"ל כי "בכל דור שאין בית המקדש נבנה בימיו, מעלין עליו כאילו החריבו", לפי שבכוחו של כל דור לעורר עליו רחמי שמים. ובמה? בתיקון עוונות ראשונים. ולכן דוקא בימים אלו אנו עוסקים בהתעוררות רוחנית וקבלת החלטות טובות.

החסידות אינה מסתפקת בשמירה על הקיים, אלא מוסיפה אור ופורצת אל מחוץ לגבולותיה, כדי להפיץ את אורה לכל אדם מישראל

כשנתבונן בדרכי יעקב, ונלמד את תכסיסיו במלחמתו באחיו, נוכל לגשם את הדברים גם בימינו אלה, במאה ה21

כדי לשמור על הראש לא מספיק "שכל" – להבין מה עלינו לעשות; לא מספיק "רגש" חם לקיום המצוות. רק אבנים. זו השפה. דברים בלתי גמישים, קבועים ודוממים. חייבים לקבוע דברים מסוימים כ"חוק בל יעבור"..

הגדרה מעניינת מגדיר הרבי את השליחות: "השליחות היא דווקא במקום שבו אין הוא רוצה להיות. דווקא שם יבצע את מה שרוצים ממנו". אלה הם השלוחים, מי שמקדישים את כל עיתותיהם, כוחם ומרצם למילוי השליחות. שלוחי חב"ד זכו שכל סדר יומם הולך וסובב סביב השליחות • "אולם", אומר הרבי, "לאמיתו של דבר כולם שלוחים של הקב"ה"

הנטייה של יעקב לבית מדרש, ברורה ומובנת. הוא היה צדיק גמור מלידה. אולם הנטייה והמשיכה של עשיו לבתי עבודת אלילים אינה הגיונית! שהרי בשלב זה הוא עדיין היה עובר בקרבה של אמו רבקה הצדיקה! ומדובר גם בבנו של יצחק אבינו.. איך יתכן שנמשך לדבר שלילי ופסול כזה עוד בהיותו בבטן אמו?

כינוס שלוחי חב"ד -שהתקיים וירטואלית בתכנית מיוחדת ועשירה – מורגשת פעימות הלב היהודי בו כל שליח יודע שאין הוא פועל מכוחו שלו. הצלחתו אינה נובעת מחכמתו ומכישרונותיו. הוא שליח המסור בכל לבו לשליחותו, וזה סוד הברכה השורה במעשיו.

הסמל הנשגב ביותר למסירות-הנפש היהודית הוא 'עקידת-יצחק'. בכל עת שיהודים רוצים לעורר זכות-אבות, הם מזכירים בתפילה את מסירות-נפשו של אברהם-אבינו שהיה מוכן לעקוד את בנו-יחידו. על נסיון העקידה..

בפתחה של פרשת השבוע אנו רואים כמה האריכה התורה, שבדרך כלל מקצרת בלשונה, בסיפור הכנסת האורחים של אברהם אבינו. במטרה שאנו נלמד וניישם את הדברים בביתנו; נחפש אחרי האורחים, נרוץ לקבלם ונשתדל לספק להם את כל צורכיהם..