על הפרק

ראש השנה לרימון ולגפן (ולכל האילנות) הוא הזדמנות מצוינת לקבל החלטה טובה, להביט על כל יהודי בעין חיובית ולגלות את החלקים הנפלאים של נשמתו. במיוחד בדורנו, הדור שכבר מוכן לקבלת פני משיח ולפיכך ישנה אפשרות של ממש למצוא את המעלות הטובות בכל יהודי * הגיגים לט"ו בשבט

התנועה הקטנה הייתה שבורה ורצוצה, אבל לרגע לא נעצרה. הם ידעו שלרבי יש חתן מתאים. הם גם ידעו שהוא מסרב בכל תוקף לקבל על עצמו את נשיאות התנועה, אבל הם היו נחושים..

הגאולה ממצרים מהווה דגם לגאולה העתידה, כדברי הפסוק: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". במדרשי חז"ל יש הקבלות רבות בין גאולת מצרים לגאולה האחרונה ובין הגואל הראשון לגואל האחרון. מצד שני, בהרבה מובנים תהיה הגאולה הנוכחית שונה מגאולת מצרים, עליונה ממנה ושלמה ממנה/

האמונה היהודית מאפשרת לנו להביט במציאות הנוכחית בעיניים אחרות. נקודת מבט הצובעת את החלל שבו אנו שרויים בצבע אופטימי ומלא תקווה

משה. האיש שגאל את ישראל ממצרים, הנהיגם במדבר, ונתן להם התורה. במה היא גדלותו של מנהיג?

אין ספק שגידול משפחה ברוכת ילדים מחייב השקעת משאבים אנושיים וכלכליים גדולים יותר, אך דווקא בימינו יש מערכות תומכות, שמקילות את המעמסה מעל ההורים. לוּ הייתה המדינה משקיעה יותר במערכות אלה ולצד זה מטפחת את ערך הילודה, יכולנו להגדיל בנקל את האוכלוסייה היהודית באמצעות 'עלייה פנימית'. זו גישה יהודית חיובית להתמודדות עם הסכנה הדמוגרפית, בבחינת "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".

בשבת הקרובה נקרא בתורה שוב על צוואתן של שפרה ופועה לכל נשות ישראל, זוהי גם המצוה הראשונה בתורה: להגדיל את הבית היהודי

ואתה שואל את עצמך: מה קורה כאן? מצד אחד נעשים מאמצים אדירים כדי להביא עוד ילד לעולם, ומצד שני גודעים בהינף-יד את חייהם של עשרות-אלפי עוברים? אחת מהשתיים: או שהמאמצים הללו נעשים בגלל קדושתם של חיי אדם, ואז לא מובן כיצד מקפדים את פתיל חייהם של רבבות עוברי-אנוש?

כבכל הצומות לא הצער והאבל הם העיקר, שהרי דיה הצרה שהייתה בשעתה. עיקר התענית ותכליתה לעורר לבבות ולפתוח דרכי תשובה. ידוע מאמר רז"ל כי "בכל דור שאין בית המקדש נבנה בימיו, מעלין עליו כאילו החריבו", לפי שבכוחו של כל דור לעורר עליו רחמי שמים. ובמה? בתיקון עוונות ראשונים. ולכן דוקא בימים אלו אנו עוסקים בהתעוררות רוחנית וקבלת החלטות טובות.